שוב עבר המון זמן מאז הפעם האחרונה שכתבתי כאן.
בחלקו זה בגלל עומס לימודים, אבל הרוב זה בגלל אהבה חדשה וגדולה בחיי, וכיוון שהיא תל-אביבית ואני ירושלמי, אני מעביר הרבה זמן בנסיעות, מה שלא מוסיף לזמן הפנוי שלי. אבל לא בזה אני רוצה לעסוק. טוב אולי גם, אבל לא רק.
היום, בעצם זה כבר אתמול, היה לי האימון האחרון לפני הטיסה שלי לצרפת, ומבחן-המדריך בקיטאידו. כן, אני כבר קצת מתרגש. הרגשתי מוקף באהבה מחברי לקבוצה, וזו הרגשה נפלאה, אבל יש קוץ או שניים באליה הזו. קודם כל, האהבה המדוברת. יהיו לי שבועיים רחוק ממנה, וכיוון שבמקום-האימון אין חיבור לאינטרנט והקליטה הסלולארית בעייתית, יהיה נתק ממשי. עצוב לי. ועצוב לי גם על העצב שלה. בנוסף, המורה שלי לא טס השנה. וגם זה מצער קצת. אני מאוד מעריך אותו, הן כמורה והן כאדם וחבר, והוא יחסר לי שם. ופתאום, בתוך ההתרגשות והאהבה של הקבוצה צף לו העצב הזה, וחבל.
והחששות מהמבחן, גם הם כבר שם. קשה לי עם התערובת הזאת. מצד אחד ההתרגשות לקראת הטיסה ולקראת מה שאני יודע, בהתבסס על שנים קודמות, שתהיה חוויה חזקה ונפלאה, לקראת הפגישה עם חברים לאימון מחו"ל שלא ראיתי כבר שנה. מצד שני החששות והגעגועים שיהיו. אני לא רגיל לתערובות שכאלה.
טוב, מספיק עם זה. אני אטוס בעוד כמה ימים, ואני איהנה, ואני אבחן, ואני אתגבר על החוסרים, וכשאחזור אשמח שבעתיים לפגישה המחודשת עם אלה שאתגעגע אליהם, וזהו.
בכל מקרה, כפי הנראה לא אכתוב בשלושה-ארבעה שבועות הקרובים. כשאחזור, אכתוב רשמים וחוויות מצרפת, ואז אחזור לפיסיקה שנזנחה כאן לאחרונה. אני רוצה לכתוב על תנועה הרמונית, על החתול של שרדינגר ועל מסלולי-פלנטות. וחוץ מזה יש עוד כמה מתכונים בדרך. אננס ממולא, למשל.
היו שלום.
איזה כיף לקרוא דברים כנים.